הקרקס הגדול של הרעיונות, ספרה של מיקי בן כנען, הוא שילוב של סיפור עלילתי ריאליסטי עם אלמנטים מתחום הפנטסיה. הסיפור מתרחש בבית אבות, ונפתח במותן של שתי זקנות שלבושות באופן מוזר. אחת מהן בתחפושת של פיל והשניה בתלבושת של רקדנית. המוטו של הספר הוא "אני רק הזיה במוחי-דעה קדומה ותו לא". הזיה היא סוג של מחשבה, לעיתים אף חזון. במידה רבה זה ספר על כוחם של הרעיונות ועל המקריות בחיי האדם. "אין לך חפץ בר קיימא בעולמנו" חשב "שלא החל כהזיה במוחו של אדם" (דברי ליאון עמ' 193). מחנה ההשמדה (אף הוא תוצר של רעיון עליונות הגזע הארי) הוא המקום שבו נפגשו שתי הגיבורות (פוטרקה ואינגה) בהיותן בערך בגיל שש, כאשר אחת מהן אסירה יהודייה והשנייה היא בתו של מפקד המחנה. נסיבות החיים והמקריות קושרות את גורלן באופן מפתיע. המוות של שתי הזקנות משאיפת גז, כאשר היעד היה להשמיד את אחת מהן בתאי גזים יכול אולי לרמוז באירוניה כי בסופו של דבר לא ניתן להתחמק מהגורל. המפגש בין הגיבורים אף הוא תוצר של "הזיה" לשם קידום רעיונות חיוביים באמצעות קרקס, שיבטא בצורה אומנותית אסטטית את הביוגרפיה של הגיבורים (אני נמנע מלפרט את הנסיבות שהביאו למפגש על מנת לא לחשוף את העלילה). הקרקס והאלמנטים הפנטסטיים שבו מזכירים במידה רבה סצנות מתוך הסרטים של פליני. (מתוך 8 וחצי: //www.youtube.com/watch?v=95PBPTap7yE) ההשפעה על המציאות תעשה באמצעות רעיונות חיוביים, זאת בניגוד למציאות האיומה של מחנה ההשמדה, שאף היא ,כאמור, תולדה של רעיונות שליליים. "מלחמה היא קלישאה הרהר, "רעיונותיה הנם וירוס המרעיל את המוח וסופו להיות מוכרע על ידי מערכת החיסון" (דברי ליאון, עמ' 157).
הרעיונות השליליים מומחשים בספר במספר שירים "דידקטים" מתוך "יהושוע הפרוע" ("קספר לא רוצה מרק" שבסופו של דבר מת כיון שסרב לאכול מרק, עמ' 110, או "הילדה פאוליכן והגפרורים", שנשרפה כיון ששיחקה בגפרורים, עמ' 115-114)
עולם החי (הפילים) והצומח (ההמצאות של עמנואל אלבק) מלווים את סיפור העלילה ומעניקים לה נופך פנטסטי. יתר על כן, ההבדלים בין המציאות לפנטסטיה מטשטשים. שיחה בין שתי ילדות בנות השש (גרמניה ויהודיה), על אף שעשויה להיות ריאליסטית, נשמעת אף היא כמו סוג של פנטסית אימים, ומציגה בצורה מגוחכת את הרעיונות הגזעניים (ראה עמ' 113-112):
"למה צריך לחסל אותך?" שאלה אינגה את פוטרקו בחצר מאחורי הבית.
"כי אני יהודייה"
"מה זה יהודייה?"
"לא יודעת"
"אולי עשית משהו רע"
"אני לא זוכרת.... אולי לא בכוונה"
ליד שולחן הערב שאלה אינגה את הוריה:
"למה צריך לחסל יהודים"?
"כי הם רעים"
"מה הם עשו"
"הם רוצים להשתלט על העולם"
דבר מה לא התיישב בדעתה של אינגה
מה? גם פוטרקו"
"היא תרצה כשהיא תגדל"
"אז עד שהיא תגדל אני יכולה לשחק איתה?"
"פוטרקו, אני יודעת למה צריך לחסל אותך"
"למה?"
"כי כשתגדלי תרצי להשתלט על העולם"
"אה!" מצחה של פוטרקו התקמט למחשבה מעמיקה בתוך הפיל.
"ואם אני בטוח מבטיחה שאני לא אהיה רוצה? "
"אבא'לה? אם פוטרקו תבטיח שהיא לא תרצה להשתלט על העולם כשהיא תהיה גדולה-אז אפשר לא לחסל אותה?"
"או, יזוז מריה תעזרו לי.... היא לא יכולה להבטיח כי היא יהודייה"
"למה?"
"אינגליין, לאבא אין זמן עכשיו, דברי על זה עם אמא..."
את הספר מלווים קטעים המתארים את השפעות האובך ואת תרבות הצריכה במרכזי קניות, אולי כהמחשה לאורח החיים ההרסני המודרני, ואולי תרבות הצריכה והתשוקה למוצרים היא המחשה נוספת לחלק מהזוועות שנגרמו בשל התשוקה של שניים מגיבורי הספר (יהודי וגרמני) למכונית יוקרה מסוג מסוים. הסיום מתאר את קרקס הרעיונות באופן זוהר, פלאי, מלא צבעים ומשרה אווירה של יופי והתחדשות, ספק מציאות ספק הזיה, ואולי ליתר דיוק הזיה המהווה סוג של אוטופיה.
אין ספק שספר זה מקורי ביותר ומשלב בצורה מעניינת מאוד עלילה ריאליסטית, לצד פנטסיה ומחשבות על החשיבות של הרעיונות.
